הפגישה הראשונה בטיפול באמצעות אומנויות יכולה לעורר אצל ילד סקרנות, חשש או התנגדות. הכנה טובה אינה אמורה לשכנע אותו שהכול יהיה כיף, וגם לא למסור לו את כל הדאגות של המבוגרים. המטרה היא לתת מידע אמיתי, מותאם לגיל, ולהחזיר לילד מעט תחושת בחירה בתוך מצב חדש.
משפט פתיחה אפשרי: "ביום רביעי ניפגש עם מטפלת שעובדת עם ילדים דרך משחק, ציור וחומרים. היא תרצה להכיר אותך ולעזור לנו להבין מה יכול להקל עליך. לא צריך לדעת לצייר ולא חייבים לספר הכול בפגישה הראשונה."
לפני שמדברים עם הילד, ההורים צריכים להבין את התכנית
קשה להסביר לילד דבר שאינו ברור למבוגר. לפני השיחה כדאי לדעת מי מגיע לפגישה הראשונה, היכן היא מתקיימת, כמה זמן היא נמשכת, האם ההורה נכנס לחדר, ומה הוסכם לגבי המשך הדרך. טיפול בילדים מתחיל לעיתים באינטייק עם ההורים, ולעיתים כולל גם מפגש משותף או מפגש נפרד עם הילד.
משרד הבריאות מתאר אינטייק כתהליך היכרות והערכה שיכול להימשך יותר ממפגש אחד. לכן אין צורך להבטיח לילד שבתום שעה אחת כולם כבר ידעו מה לעשות. אפשר לומר שהמפגשים הראשונים נועדו להיכרות ולבדיקה משותפת.
מתי לספר לילד?
העיתוי תלוי בגיל, ביכולת להתארגן סביב ציפייה ובמידת החרדה. לילד צעיר לרוב מתאים לספר יום או יומיים מראש. לילד בוגר יותר אפשר לתת זמן לשאלות ולהתארגנות, בלי להפוך את הפגישה לאירוע שמרחף מעל שבוע שלם.
לא מומלץ להפתיע בדרך לקליניקה. הפתעה עלולה לפגוע באמון ולהפוך את הכניסה לטיפול למאבק. גם אם חוששים שהילד יתנגד, מידע קצר מראש מאפשר לו לעבד את השינוי.
איך מסבירים מהו טיפול באמצעות אומנויות?
הסבר טוב כולל שלושה חלקים: מה יקרה, למה פונים, ומה הילד אינו נדרש לעשות.
- מה יקרה: נפגוש אדם שמכיר ילדים ועובד דרך שיחה, משחק וחומרי יצירה.
- למה פונים: שמנו לב שקשה לך לאחרונה במצבים מסוימים, ואנחנו רוצים שיהיה לך מקום ועזרה.
- מה לא נדרש: אין מבחן, לא צריך כישרון ולא חייבים לספר הכול מיד.
הסיבה לפנייה צריכה להיות אמיתית אך לא מאשימה. במקום "אתה הולך כי אתה מתפרץ", אפשר לומר: "שמנו לב שיש רגעים שבהם הכעס נהיה גדול וקשה לחזור לרוגע. אנחנו רוצים למצוא יחד דרכים שיעזרו."
אם שמות התחומים עדיין אינם ברורים, אפשר להיעזר גם במילון המושגים בטיפול באמצעות אומנויות, שיסייע להסביר לילד באיזו דרך המטפל עובד.
מה לא כדאי לומר?
| משפט שכדאי להימנע ממנו | ניסוח חלופי |
|---|---|
| "אתה הולך לחוג ציור" | "זה מקום טיפולי שבו אפשר גם לצייר, לשחק ולדבר." |
| "אין לך ממה לפחד" | "זה חדש, ולכן הגיוני להרגיש חשש. אפשר לשאול מה יעזור לך." |
| "אם תתנהג יפה לא תצטרך טיפול" | "הטיפול אינו עונש. הוא מקום שעוזר לנו להבין ולתרגל." |
| "תספר למטפלת הכול" | "אפשר להתחיל בקצב שלך ולשאול מה נשאר פרטי ומה משתפים." |
| "בטוח יהיה לך כיף" | "יכול להיות מעניין ויכול להיות גם קצת מוזר בהתחלה." |
להציע בחירה, בלי להעביר לילד את כל האחריות
ילדים זקוקים להשפעה, אך לא תמיד נכון לשאול "אתה רוצה ללכת לטיפול?" כאשר המבוגרים כבר החליטו שנדרשת פנייה. שאלה כזו יוצרת בחירה שאולי אי אפשר לכבד. במקום זאת מציעים בחירות אמיתיות וקטנות:
- האם תרצה לראות תמונה של המקום מראש?
- איזה חפץ קטן יעזור לך בדרך?
- האם תרצה שאני אדבר ראשון או שאתה תרצה להסביר?
- איזו שאלה חשוב לך שנשאל את המטפל?
אפשר גם להכין יחד רשימה קצרה: מה הילד רוצה לדעת, מה הוא לא רוצה שיקרה, ומה יכול לעזור לו להרגיש בטוח יותר.
מה עושים כשהילד אומר "אני לא צריך טיפול"?
לא חייבים לנצח בוויכוח. מתחילים בהקשבה: "מה אתה חושב שקורה שם?", "מה הכי מפריע לך ברעיון?", או "מה אתה חושש שנספר עליך?". לעיתים ההתנגדות נובעת מבושה, פחד שיכריחו לדבר, חשש שההורה ייעלם, או מחשבה שטיפול אומר שמשהו בו מקולקל.
אחרי שמבינים את החשש, מתקנים מידע שגוי ומחזיקים את האחריות ההורית: "אני שומעת שאתה לא רוצה. אנחנו עדיין נלך לפגישת היכרות, ואני אדאג שידעו שקשה לך עם הרעיון."
הכנה לפי גיל
גיל הגן
משפטים קצרים ומוחשיים עובדים טוב יותר. מספרים מי יהיה שם, מה רואים בחדר ומתי ההורה חוזר. אפשר לשחק בבית "פגישה ראשונה" עם בובות, בלי לתרגל תשובות נכונות.
בית ספר יסודי
אפשר לקשור את הפנייה למצב שהילד מכיר ולתת מקום לשאלות על פרטיות. ילדים בגיל הזה עשויים לחשוש שהמטפל ידווח להורה על כל פרט, ולכן חשוב לומר שהכללים יוסברו יחד.
גיל ההתבגרות
כבוד, פרטיות ושיתוף בהחלטות חשובים במיוחד. מתבגר צריך להבין מדוע פונים, מי יקבל מידע ומה תהיה מידת המעורבות של ההורים. אין להבטיח סודיות מוחלטת, אך יש להבהיר שהמטרה אינה לעקוב אחריו.
ביום הפגישה
- שומרים ככל האפשר על שגרה רגילה.
- יוצאים בזמן כדי לא להוסיף לחץ.
- מביאים מידע ומסמכים למטפל, אך לא מנהלים שיחה ארוכה על הילד כאילו אינו בחדר.
- נותנים למטפל להוביל את ההיכרות.
- נפרדים בהתאם למה שסוכם, בלי להיעלם ובלי להאריך את הפרידה שוב ושוב.
אם הילד מסרב להיכנס, אין צורך לגרור אותו לחדר. משתפים את המטפל, מצמצמים את הדרישה ובודקים אם אפשר להתחיל מן המסדרון, מפגישה משותפת או משיחת הורים נוספת.
מה צפוי לקרות בחדר?
במפגש היכרות המטפל עשוי לשאול שאלות, להציג את החדר והחומרים, להציע משחק או יצירה ולהסביר את הכללים. לא בכל מפגש יוצרים, ולא כל יצירה מקבלת פירוש. המטרה הראשונית היא ליצור בסיס בטוח ולהבין כיצד נכון להמשיך.
מומלץ לקרוא מראש את המדריך איך לבחור מטפל בהבעה ויצירה לילד ולברר מראש את מבנה הפגישה, הסודיות והדרכת ההורים.
נשמח לשמוע מכם.ן:
אחרי הפגישה הראשונה
בדרך הביתה אפשר לשאול שאלה פתוחה אחת או שתיים: "איך היה להיות שם?" או "יש משהו שחשוב שאדע לפעם הבאה?". לא חוקרים מה הילד צייר ומה המטפל אמר. לחץ למסור דין וחשבון עלול לפגוע בתחושת הפרטיות עוד לפני שנבנה קשר.
אם הילד אומר שהיה נורא, מקשיבים לפרטים לפני שמסיקים שהטיפול אינו מתאים. ייתכן שהיה קשה להיפרד, שהחדר היה רועש או שהציפייה לא תאמה למציאות. מידע כזה חשוב למטפל ויכול לאפשר התאמה.
לקריאה רחבה על דרכי העבודה האפשריות, ראו גם שילוב בין אומנויות שונות בטיפול.
שאלות נפוצות
האם לומר לילד את המילה "טיפול"?
כן, בשפה מותאמת לגיל. שימוש בשם אמיתי בונה אמון ומונע מן הילד לגלות בדיעבד שהציגו לו את המפגש כחוג או כמשחק בלבד. אפשר להסביר שטיפול הוא מקום לקבל עזרה, להבין מה מרגישים וללמוד דרכים חדשות להתמודד. חשוב להוסיף שפנייה לטיפול אינה אומרת שהילד מקולקל או אשם בקושי.
האם להראות לילד תמונה של המטפל או החדר?
אם הדבר אפשרי והילד נעזר בהכנה חזותית, תמונה יכולה להפוך מקום לא מוכר למעט צפוי יותר. אפשר להראות תמונה אחת של הכניסה או החדר ולהסביר בקצרה מי יהיה שם. חשוב לא להציף בעשרות פרטים ולא ליצור תסריט קשיח, מפני שהמפגש בפועל עשוי להיראות מעט אחרת. לילד רגיש לשינויים כדאי גם לומר במפורש אילו דברים עדיין אינם ידועים.
מה אם הילד לא רוצה ליצור?
אין חובה ליצור בפגישה הראשונה או בכל פגישה אחרת. טיפול באמצעות אומנויות יכול לכלול גם שיחה, משחק, הקשבה, היכרות עם החדר או בחירה להתבונן בחומרים בלי להשתמש בהם. מטפל מתאים ינסה להבין מה עומד מאחורי הסירוב ולא יכפה פעילות. לפעמים עצם האפשרות לומר "לא" בבטחה היא צעד חשוב בבניית הקשר.
האם לתת פרס אחרי הפגישה?
אפשר לתכנן לאחר הפגישה פעילות נעימה ושגרתית, במיוחד אם היום ארוך או מעייף. עם זאת, עדיף לא להפוך את הטיפול למשימה שהילד מבצע רק תמורת ממתק או מתנה. אפשר לחזק את ההתמודדות במילים מדויקות, למשל לומר שראיתם שהיה לו קשה ובכל זאת הוא נכנס והכיר. המטרה היא לבנות תחושת מסוגלות, לא תלות בפרס בכל שבוע.
כמה זמן לוקח להתרגל?
אין מספר קבוע, משום שילדים שונים בקצב שבו הם נותנים אמון ונכנסים למרחב חדש. בודקים אם לאורך כמה מפגשים נוצרים מעט יותר ביטחון, סקרנות ויכולת להיפרד או להישאר בקשר. גם התקדמות קטנה נחשבת, כל עוד המגמה חיובית. אם המצוקה נשארת גבוהה, מחמירה או מונעת כל אפשרות לעבוד, משתפים את המטפל ובוחנים התאמה במקום לחכות בשקט.
מקורות מקצועיים
- משרד הבריאות: איך נראה ומתנהל הטיפול בילדים
- משרד הבריאות: אינטייק והערכה ראשונית
- משרד החינוך: טיפול באמצעות אומנויות
- יה"ת: הקוד האתי
המידע כללי ואינו מחליף הערכה או ייעוץ מקצועי. במצב של סכנה מיידית, פגיעה עצמית או חשש לשלום הילד יש לפנות ללא דיחוי לגורם רפואי או לחדר מיון.
לסיכום
הכנה טובה אינה אמורה למחוק כל חשש או לשכנע את הילד שהטיפול יהיה תמיד נעים. היא נותנת לחשש מילים, גבולות וכתובת, ומבהירה מה צפוי ומה עדיין נתון לבחירה. כדאי למסור מידע אמיתי וקצר, לקשור את הפנייה לקושי שהילד מכיר ולהימנע מהבטחות או מאיומים. ביום הפגישה שומרים ככל האפשר על שגרה, מגיעים בזמן ונותנים למטפל להוביל את ההיכרות. לאחר מכן מקשיבים לחוויה בלי לחקור את פרטי החדר. כך הילד לומד שהמבוגרים רואים את הקושי, מחזיקים באחריות ומכבדים גם את הקצב והפרטיות שלו.